אחרי שנתיים ארוכות של המתנה, תקווה ונשימה עצורה, עדים אנחנו לרגעים מרגשים של שיבה הביתה. בימים של ציפייה דרוכה לקבלת כל אחינו  החטופים, אנחנו נזכרים בערך הבסיסי ביותר – הבית והמשפחה. במושבים, הבית והנחלה הם לא רק מבנה פיזי, אלא מורשת העוברת מדור לדור. המשפחה היא הבסיס הכלכלי והרגשי של הקהילה ועמוד השדרה של החיים הכפריים. דווקא בגלל החשיבות הזאת, המתחים והאתגרים המשפחתיים כאן יכולים להיות מורכבים במיוחד. נזכרתי בשיר הנפלא של לאה גולדברג, אשר כה היטיבה להביע את התחושה שיש לאנשי

יום הכיפורים נתפס בציבור כיום של צום, תפילה ושקט. אך מאחורי כל אלה, מסתתר משהו עמוק הרבה יותר, הזמנה נדירה ואמיצה לערוך חשבון נפש . לאו דווקא דתי או רוחני, אלא אישי, אנושי. זהו זמן שבו נעצרים, שואלים שאלות שלרוב אנחנו דוחקים הצידה: מה עשינו השנה? את מי שימחנו? במי פגענו? והאם מה שבנינו במשפחה, בקריירה, בנכסים, באמת משקף את הערכים שלנו? יותר מהכול, יום הכיפורים מביא איתו מסר מעודד: גם אם טעינו, גם אם דברים נעשו מתוך חוסר הבנה או בלי כוונה, גם אם הנסיבות השתנו במשך השנים, כמעט

כך שאלה אותי שושנה ממושב בצפון, כשהסברתי לה שגם היא וגם בעלה, נחמיה, צריכים מסמך רשמי שיאפשר להם לדבר זה בשם זו וזו בשם זה, ולא מספיק עצם היותם בני זוג. לפני כמה שבועות ישבתי עם בני הזוג החביבים, שנשואים 52 שנה ובעלי נחלה חקלאית פעילה ומשגשגת: "כשאנחנו מסתכלים על הנחלה שלנו - השדות שטיפחנו בידינו, הבית שבנינו אבן על אבן, העצים שנטענו בחמישים השנים האחרונות - אנחנו רואים לא רק רכוש, אלא סיפור חיים שלם. אבל מה יקרה אם יום אחד לא נוכל לדאוג לכל זה בעצמנו? מה אם חלילה נהיה דמנטיי