אחרי שנתיים ארוכות של המתנה, תקווה ונשימה עצורה, עדים אנחנו לרגעים מרגשים של שיבה הביתה. בימים של ציפייה דרוכה לקבלת כל אחינו  החטופים, אנחנו נזכרים בערך הבסיסי ביותר – הבית והמשפחה. במושבים, הבית והנחלה הם לא רק מבנה פיזי, אלא מורשת העוברת מדור לדור. המשפחה היא הבסיס הכלכלי והרגשי של הקהילה ועמוד השדרה של החיים הכפריים. דווקא בגלל החשיבות הזאת, המתחים והאתגרים המשפחתיים כאן יכולים להיות מורכבים במיוחד. נזכרתי בשיר הנפלא של לאה גולדברג, אשר כה היטיבה להביע את התחושה שיש לאנשי

יום הכיפורים נתפס בציבור כיום של צום, תפילה ושקט. אך מאחורי כל אלה, מסתתר משהו עמוק הרבה יותר, הזמנה נדירה ואמיצה לערוך חשבון נפש . לאו דווקא דתי או רוחני, אלא אישי, אנושי. זהו זמן שבו נעצרים, שואלים שאלות שלרוב אנחנו דוחקים הצידה: מה עשינו השנה? את מי שימחנו? במי פגענו? והאם מה שבנינו במשפחה, בקריירה, בנכסים, באמת משקף את הערכים שלנו? יותר מהכול, יום הכיפורים מביא איתו מסר מעודד: גם אם טעינו, גם אם דברים נעשו מתוך חוסר הבנה או בלי כוונה, גם אם הנסיבות השתנו במשך השנים, כמעט 

כשבת היענה נתקלת בסכנה, היא טומנת את הראש בחול ומקווה שהכול ייעלם מעצמו. הבעיה היא שהחיים האמיתיים לא עובדים כך. וגם אנחנו, לפעמים, נוטים לנהוג באותה צורה. “תסמונת בת היענה”  מתארת את אותה נטייה אנושית לדחות התמודדות עם נושאים קשים או רגישים כמו ההבנה שלא נוכל לשלוט תמיד בהחלטות שיתקבלו בענייננו, אם וכאשר נאבד את היכולת לעשות זאת בעצמנו. אנחנו אומרים לעצמנו ״ יהיה בסדר, זה עוד מוקדם״. אבל כשמגיע הרגע, מי שנשאר להתמודד הם בני המשפחה לעיתים תחת לחץ, בלב כבד ועם חוסר ודאות מוחלט