השאלה שעולה ליד השולחן ערב ראש השנה, שולחן ערוך, שלושה דורות יושבים סביבו. אחד הילדים שואל בשקט: "תגידו, מה בעצם יקרה עם המשק?" שקט דרמתי שורר בחדר. כולם שוקעים בהרהורים, מחפשים תשובה טובה. ברקע מתנגן שירו של אמיר דדון שמילותיו חודרות: "מתי אלמד לבחור נכון, להאמין, לראות שטוב" כולם מבינים שצריך לקבל החלטה כי נחלה היא נכס מורכב ומאתגר, אך לא תמיד מבינים שבעצם, כל האופציות נמצאות על השולחן. לפעמים, התשובה הכנה היא שהפתרון הכי טוב הוא למכור את הנחלה. כשההורים מחליטים לפעמים השא

יש דברים שצריכים להיכתב, שחשובים מכדי שיישארו רק בלב או בראש אני נזכרת מדי פעם בגעגוע בסבתא שלי, שהיתה יושבת ליד השולחן, כותבת לעצמה רשימות בכתב ידה הבלתי קריא. "מה את כותבת, סבתא?" הייתי שואלת. "את מה שחשוב", היתה עונה בחיוך, "כדי שלא נשכח". מה שסבתא שלי ידעה, בחכמתה, הוא שחיים מסודרים ובטוחים צריכים להתבסס על יסודות כתובים וברורים, וגם על האפשרות לחזור ולבחון אותם כשהחיים משתנים. כשהביטוי "הכל ברור" נתקל במציאות "חשבנו שאצלנו במשפחה הכל ברור וסגור – וגילינו שטעינו" משפחות ר

על ליל הסדר, דמנציה, אהבה וייפוי כוח מתמשך ההגדה מלמדת אותנו על ארבעה בנים, ארבע דרכים להתמודד עם העולם. בדרך כלל מדברים על הבן "החכם" ולפעמים על "הרשע". אבל בפסח הזה, מי שמעסיק אותי הוא דווקא הבן הרביעי – "שאינו יודע לשאול". מי "שאינו יודע לשאול" הוא לא תמיד ילד. לפעמים הוא בן בוגר שיושב מול אמא שכבר לא מזהה אותו. לפעמים היא בת שמנסה להבין מה רצה אבא, ואין לה איך לשאול אותו. לפעמים הם אחים שמסתכלים זה על זה ולא יודעים מאיפה להתחיל. כשהדמנציה מגיעה, השאלות נותרות ללא תשובות ל