יש דברים שצריכים להיכתב, שחשובים מכדי שיישארו רק בלב או בראש אני נזכרת מדי פעם בגעגוע בסבתא שלי, שהיתה יושבת ליד השולחן, כותבת לעצמה רשימות בכתב ידה הבלתי קריא. "מה את כותבת, סבתא?" הייתי שואלת. "את מה שחשוב", היתה עונה בחיוך, "כדי שלא נשכח". מה שסבתא שלי ידעה, בחכמתה, הוא שחיים מסודרים ובטוחים צריכים להתבסס על יסודות כתובים וברורים, וגם על האפשרות לחזור ולבחון אותם כשהחיים משתנים. כשהביטוי "הכל ברור" נתקל במציאות "חשבנו שאצלנו במשפחה הכל ברור וסגור – וגילינו שטעינו" משפחות ר

על ליל הסדר, דמנציה, אהבה וייפוי כוח מתמשך ההגדה מלמדת אותנו על ארבעה בנים, ארבע דרכים להתמודד עם העולם. בדרך כלל מדברים על הבן "החכם" ולפעמים על "הרשע". אבל בפסח הזה, מי שמעסיק אותי הוא דווקא הבן הרביעי – "שאינו יודע לשאול". מי "שאינו יודע לשאול" הוא לא תמיד ילד. לפעמים הוא בן בוגר שיושב מול אמא שכבר לא מזהה אותו. לפעמים היא בת שמנסה להבין מה רצה אבא, ואין לה איך לשאול אותו. לפעמים הם אחים שמסתכלים זה על זה ולא יודעים מאיפה להתחיל. כשהדמנציה מגיעה, השאלות נותרות ללא תשובות ל

בשבוע שעבר עמדתי ליד קברו של אברהם, חקלאי בן 89 שהכרתי שנים רבות ומהאנשים הטובים ביותר שפגשתי. רגבי אדמה בידיים, לב גדול, ותמיד מוכן לעזור לכל אחד בקהילה. בהלוויה ניגשה אליי אסתר, אשתו מזה 56 שנה, וחיבקה אותי חזק. "אדר," היא לחשה לי באוזן, "תודה שעזרת לאברהם לערוך את ייפוי הכוח המתמשך. בלי זה, אני לא יודעת איך הייתי מצליחה לדאוג לו בחודשיים האחרונים.״ אסתר סיפרה לי איך בזכות המסמך היא יכלה לקבל החלטות רפואיות מיידיות כשאברהם אושפז בפתאומיות, איך הצליחה למכור חלק מהיבול החקלאי